המשבר בתוך הטיפול

אחד הסוגיות שעולים בטיפול הינו עת המשבר של מטופלים. בהצגת מיקרה זו, מדובר על מטופלת בת 12 המתגוררת בפנימייה טיפולים כצו משפטי על רקע הזנחה, רשלנות וחשש בפגיעות מיניות. המטופלת, שטרם העלתה מחשבות אובדניות, שברה את היצירה שלה וברחה מהטיפול. בנוסף, בדרך כלל הילדה מסרבת ליצור, ואם יצרה משהו יש לה נטיעה לקרוע, להרוס או למחוק את יצירותיה.

לפי דור חיים פלג[i], הסיבות לרגעי משבר בזמן טיפול הן רבות ומגוונות, וכך גם הדרכים להיחלץ מרגעים אלו. פעמים רבות, דווקא רגעי המשבר הללו מקדמים את הטיפול, הופכים להיות קרקע פורייה ללמידה ולהתפתחות - הן של המטופל והן של המטפל.

הילדה שבטיפול שברה בעת תיסכול את היצירה (שהיה דרקון) שהיה סמל לכעס וחרדה. השבירה עצמה, לפי דעתי, היא התמודדות תוקפנית על התוקפנות: סוג של חוסר יכולת להכיל את התוקפנות שבתוכה וההרס נראה כי זה האמצעי היחיד להילחם נגד התכנים האלו. גם זה מתחבר לרוח האובדני שעליה דיברה המטופלת. השבירה עצמה היא סוג של התאבדות, אך לחלק הלא רצוי של הSELF.

פרויד (1920) הציע לראות בתוקפנות ביטוי לדחף המוות התובע פורקן באופן שאינו תלוי בתסכולים המציאותיים. פרום (1970) הבחין בין תוקפנות חיונית, המהווה תגובה לסכנות המאיימות על הישרדותו של האדם, לבין תוקפנות הרסנית ובלתי מסתגלת, שנובעת מתחושה של היעדר חירות, מפגיעות נרקיסיסטיות או מהיעדר סיפוק לצרכים ההישרדותיים הבסיסיים. קוהוט (1984) תפס את התוקפנות כשניונית, וכנובעת מכישלונה של סביבת ה'זולת עצמי' להיענות לצורכי הילד באופן אמפתי. לדעתו, מתחת לתוקפנות ולזעם נמצאת אצל האדם פגיעה נרקיסיסטית, בה עלינו למקד את הטיפול. תפקידו של המטפל, לפי קוהוט, לשקף למטופל את עצמו, על מנת שיחוש 'נראות אמתית' שתוביל לחוסן נפשי פנימי. סיפוק הצורך לאמפתיה יעזור למטופל לחוש שליטה בעצמו, תוך שיקום הערך העצמי שלו.

---

[i] http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2517

הזנחה ורשלנות בילדים

המטופלת הינה ילדה קטנה שחייה בסביבה רשלנית כלפי היגיינה ושמירה עצמית. כמו כן, הוריה אינם יציבים רגשי. רציתי לחקור איך זה משפיע על ההתפתחות של הילדה, ובאיזה אופנים ניתן לטפל בה כדי לזרוע גרין של אהבת עצמי "כשהאדמה עדיין רכה".

מצאתי כי במחקר שנעשה על ידי גולדמן, סלוס, וולקות וקנדי,[i] רוב ההורים שנכון להיום מזניחים את ילדיהם, הם בעצמם גדלו בסביבה מוזנחת ורשלנית, ללא דמות יציב או מיטיב בבחינה הזאת. אמנם מחברי המחקר טוענים כי לא דווקא ילדים שגדלו בסביבה אלימה חייבים בהכרח להפוך למבוגרים אלימים וההפוך גם כן נכון: לפעמים ילדים שגדלו בסביבה טובה ותומכת עלולים להפוך למבוגרים אלימים. אז מה בעצם קובע את העתיד של הילד?

לפי גרלך[ii], הורים שהם בעצמם עברו הזנחה נוטים להזניח את ילדיהם כשהפגיע לא נרפאה והילד הפנימי נשאר פגוע. יש סיבות שונות למה ההורה ממשיך את שרשרת ההזנחה, וחלק מהסיבות נובעות מרגשי אשמה: ההורה פוגש קושי בגדילת הילדים עקב חסך בכלים לכך, ובמקום לקחת אחריות ובקש עזרה, מכחיש את המציאות מפני בושה,  הרתעה, ואפילו כצורך לפגיע עצמי. הילד, שגודל ללא טיפול בסיסי הכולל אהבה, היגיינה, תזונה נכונה וכו' מרגיש דחוי ולא ראוי לאהבה וטיפול כל שהוא כי אולי הוא לא מספיק טוב ואפילו ילד רע. פשוט לא מגיע לו. אז הוא בעצמו מתחיל גם להזניח את עצמו, כדי להוכיח כמה הוא שנוי ודחוי.

לפי דעתי, הטיפול המומלץ במקרים האלו זה להתחיל בנפרדות מההורה הפוגע (לא בהכרח פיזי, רק אם הילד נמצע בסיכון חיים), אלא יותר במובן הרגשי – אני קיים וראוי לאהבה, טיפול וכו' גם אם ההורים שלי לא מתפקדים כראוי. כמו כן, לעשות תרגילים שיגבירו את כמות ההצלחות, לעבוד על פנטזיות חיוביות של עתיד מוצלח, והדרך הריאלי לממש אותו.

---

[i]

Author(s): Office on Child Abuse and Neglect, Children's Bureau. Goldman, J., Salus, M. K., Wolcott, D., Kennedy, K. Y.

Year Published: 2003

[ii] Peter K. Gerlach, MSW "Perspective on Parental and Self Neglect. Were you neglectedas a child?"