המשבר בתוך הטיפול

אחד הסוגיות שעולים בטיפול הינו עת המשבר של מטופלים. בהצגת מיקרה זו, מדובר על מטופלת בת 12 המתגוררת בפנימייה טיפולים כצו משפטי על רקע הזנחה, רשלנות וחשש בפגיעות מיניות. המטופלת, שטרם העלתה מחשבות אובדניות, שברה את היצירה שלה וברחה מהטיפול. בנוסף, בדרך כלל הילדה מסרבת ליצור, ואם יצרה משהו יש לה נטיעה לקרוע, להרוס או למחוק את יצירותיה.

לפי דור חיים פלג[i], הסיבות לרגעי משבר בזמן טיפול הן רבות ומגוונות, וכך גם הדרכים להיחלץ מרגעים אלו. פעמים רבות, דווקא רגעי המשבר הללו מקדמים את הטיפול, הופכים להיות קרקע פורייה ללמידה ולהתפתחות - הן של המטופל והן של המטפל.

הילדה שבטיפול שברה בעת תיסכול את היצירה (שהיה דרקון) שהיה סמל לכעס וחרדה. השבירה עצמה, לפי דעתי, היא התמודדות תוקפנית על התוקפנות: סוג של חוסר יכולת להכיל את התוקפנות שבתוכה וההרס נראה כי זה האמצעי היחיד להילחם נגד התכנים האלו. גם זה מתחבר לרוח האובדני שעליה דיברה המטופלת. השבירה עצמה היא סוג של התאבדות, אך לחלק הלא רצוי של הSELF.

פרויד (1920) הציע לראות בתוקפנות ביטוי לדחף המוות התובע פורקן באופן שאינו תלוי בתסכולים המציאותיים. פרום (1970) הבחין בין תוקפנות חיונית, המהווה תגובה לסכנות המאיימות על הישרדותו של האדם, לבין תוקפנות הרסנית ובלתי מסתגלת, שנובעת מתחושה של היעדר חירות, מפגיעות נרקיסיסטיות או מהיעדר סיפוק לצרכים ההישרדותיים הבסיסיים. קוהוט (1984) תפס את התוקפנות כשניונית, וכנובעת מכישלונה של סביבת ה'זולת עצמי' להיענות לצורכי הילד באופן אמפתי. לדעתו, מתחת לתוקפנות ולזעם נמצאת אצל האדם פגיעה נרקיסיסטית, בה עלינו למקד את הטיפול. תפקידו של המטפל, לפי קוהוט, לשקף למטופל את עצמו, על מנת שיחוש 'נראות אמתית' שתוביל לחוסן נפשי פנימי. סיפוק הצורך לאמפתיה יעזור למטופל לחוש שליטה בעצמו, תוך שיקום הערך העצמי שלו.

---

[i] http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2517